׳את זה החיים לא אוהבים׳.
'Shir Didi'
יהודה לא ענה לי להודעה. כל היום הסתכלתי בטלפון, לפחות עשר פעמים בדקה, לראות אם כתב משהו. אבל השעות התחלפו והשם שלו לא היה על הצג. מידי פעם נכנסתי לבדוק מה כתבתי, פעמים אמרתי לעצמי- ׳אסתי יא פראיירית! ככה נותנת את הלב שלך לכולם, כאילו הוא מסטיק בזוקה׳. ענת חברה שלי אמרה שזה לא טוב להיות קורבן, שהחיים לא אוהבים את זה, שאני צריכה להתרכז בעצמי ולא במה חושבים עלי אחרים. ניסיתי להתרכז בעצמי חזק וזה עשה לי כאב ראש, אז מהר הסתכלתי שוב בפלאפון וראיתי שהיו הודעות חדשות, אבל ידעתי שהן לא מיהודה, כי כשיהודה שולח הודעה, זה תמיד בהפתעה ואף פעם לא מתי שחיכיתי. אז עניתי לאמא ולאבא וכתבתי שבת שלום לכולם, והלכתי עם ענת לארוחת ערב אצל המשפחה שלה, כי במשפחה שלי אין ארוחות שישי.
הנשים ישבו בחוץ ופטפטו, הגברים נשארו בפנים, צפו בטלוויזיה בשקט, ככה בלי סאונד, בהו בה ביחד ופיצחו גרעינים. ענת גלגלה סיגריה גדולה מאוד, עם חומר ירוק, ולקחתי ממנה שכטה, למרות שאני לא מעשנת, כי אז אני משתעלת חזק וזה הופך את כאב הראש לנוזלי. המחשבות על יהודה קצת הטשטשו, אבל זה כיבה לי עוד חלקים במוח, שהייתי מעדיפה שיישארו ערים, כי אני לא מכירה פה את כל האנשים, וצריכה לחייך ולהיות נחמדה.
במראה של השירותים הקטנים בסלון, ראיתי שאני יותר יפה כשאני מחייכת, כמו שאמרה לי סבתא לפני שנפטרה, ״אסתר את צריכה לחייך בכוח, בגלל שהאופי שלך הוא כזה ירוד, והפנים נפולות וזה לא טוב לאנרגיה, החיים לא אוהבים את זה״ והסבירה לי איך עושים עם העפעפיים והשפתיים למעלה, כמו חוטים אנרגטיים, והעיניים שלה נפקחו בהגזמה והפה שלה גם כן, וזה הצחיק אותי. ׳טוב מאוד אסתיל׳ה, עדיף שתצחקי, גם אם זה עלי׳ ושמה לי אודם בצבע בורדו, שעד היום אני שומרת בתיק, למקרה שזה יהיה היום, שיהודה ואני ניפגש.
ענת שאפה מהסיגריה הירוקה ושאלה אם ראיתי באינסטגרם שאלה אלימלך, שהייתה איתנו בתיכון, עשתה הגדלת חזה. ואיזה תמונות היא מעלה, עם הריבועים ב
ענת שאפה מהסיגריה הירוקה ושאלה אם ראיתי באינסטגרם שאלה אלימלך, שהייתה איתנו בתיכון, עשתה הגדלת חזה. ואיזה תמונות היא מעלה, עם הריבועים בבטן שהשיגה במכון, ואמרה ׳יופי לה! שתהיה שטוחה בבטן, כמו שהיא בראש׳.
נכנסתי לאינסטגרם כדי לראות, אבל בעצם בשביל לבדוק את הסטורי של יהודה. ראיתי שהוא נסע לצפון ודמיינתי את עצמי איתו בתמונה, עם כל העצים הירוקים של השלווה.
כשענת העבירה לי את הסיגריה הירוקה ושאפתי ממנה חזק, שמתי לב שנתקע לי האוויר בבית החזה. לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הסיגריה, אז ניסיתי לנשום כמה נשימות של אוויר בלי עשן, סתם ככה, ריק. הרגשתי שהאוויר עצמו לא עובר לי טוב, אולי זה העצב שבא לבקר.
סבתא הייתה אומרת ׳אסתר, את צריכה להיזהר מאוד עם הלב שלך, אנחנו עשויות מאותו חומר, אני מזהה, שלא תגמרי בסוף כמוני, בלי שערות, דבוקה למיטה עם סרטן ריאות.׳
סבתא לא עישנה בחיים שלה סיגריות, לא חומות ולא ירוקות, מאוד שמרה על ארוחות בריאות בשעות מסוימות, ועשתה כל יום הליכות בטיילת על הים, מיפו עד בוגרשוב וחזרה, ועדיין בא לה הסרטן.
הייתי יושבת לידה שעות, כשעוד דיברה, ואמרה לי ׳אסתיל׳ה, יפות הציפורניים שלך׳ וחייכתי, אז עלו לי החוטים האנרגטיים. סבתא הייתה מבסוטה, אבל הזהירה אותי גם לא לחייך יותר מידי, שלא יהיו לי קמטים.
באותה תקופה הייתי חברה טובה של גילי, שלקחה אותי לעשות ציפורניים עגולות עם לבן בקצה, אצל הקוסמטיקאית שהייתה משקה אותנו בערק אשכוליות, בכרם התימנים. אחרי זה היינו יוצאות ממנה מתנדנדות, לוקחות קורקינט לדירה שלה בפלורנטין, וכל פעם הייתה אומרת גילי ״שמע ישראל״ איך שהגענו. גם אני הייתי אומרת בלב ׳שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד׳, ומרגישה את החיים דופקים לי בבית החזה כמו אורח בדלת. כשגילי עברה לגור עם אלי החתיך עם האופנוע, היא נעלמה לי מהחיים וחזרתי להיות סתם אסתי. הורדתי את הציפורניים וסבתא אמרה
׳מה קרה אסתר, שחזרת לאכול לעצמך את הידיים? על איזה גבר את חושבת עכשיו?׳
לא זוכרת איזה גבר זה היה, אבל בוודאי שהיה אחד כזה, שחיכיתי שישלח לי הודעה.
מטושטשת מהסיגריה הירוקה, הלכתי לישון בחדר שענת סידרה לי, בבית שלה במושב בתוך כל העצים, וכעסתי על יהודה. אמרתי לכרית שאני לא צריכה גבר שייקח אותי לראות ירוק, הנה הירוק פה מסביבי וגם בתוכי, הכל ירוק.
בלילה חלמתי את סבתא, רוקדת בעננים ועושה את תנועות ההתעמלות שלה בשמיים, על דשא מלאכותי.
בטן שהשיגה במכון, ואמרה ׳יופי לה! שתהיה שטוחה בבטן, כמו שהיא בראש׳.
נכנסתי לאינסטגרם כדי לראות, אבל בעצם בשביל לבדוק את הסטורי של יהודה. ראיתי שהוא נסע לצפון ודמיינתי את עצמי איתו בתמונה, עם כל העצים הירוקים של השלווה.
כשענת העבירה לי את הסיגריה הירוקה ושאפתי ממנה חזק, שמתי לב שנתקע לי האוויר בבית החזה. לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הסיגריה, אז ניסיתי לנשום כמה נשימות של אוויר בלי עשן, סתם ככה, ריק. הרגשתי שהאוויר עצמו לא עובר לי טוב, אולי זה העצב שבא לבקר.
סבתא הייתה אומרת ׳אסתר, את צריכה להיזהר מאוד עם הלב שלך, אנחנו עשויות מאותו חומר, אני מזהה, שלא תגמרי בסוף כמוני, בלי שערות, דבוקה למיטה עם סרטן ריאות.׳
סבתא לא עישנה בחיים שלה סיגריות, לא חומות ולא ירוקות, מאוד שמרה על ארוחות בריאות בשעות מסוימות, ועשתה כל יום הליכות בטיילת על הים, מיפו עד בוגרשוב וחזרה, ועדיין בא לה הסרטן.
הייתי יושבת לידה שעות, כשעוד דיברה, ואמרה לי ׳אסתיל׳ה, יפות הציפורניים שלך׳ וחייכתי, אז עלו לי החוטים האנרגטיים. סבתא הייתה מבסוטה, אבל הזהירה אותי גם לא לחייך יותר מידי, שלא יהיו לי קמטים.
באותה תקופה הייתי חברה טובה של גילי, שלקחה אותי לעשות ציפורניים עגולות עם לבן בקצה, אצל הקוסמטיקאית שהייתה משקה אותנו בערק אשכוליות, בכרם התימנים. אחרי זה היינו יוצאות ממנה מתנדנדות, לוקחות קורקינט לדירה שלה בפלורנטין, וכל פעם הייתה אומרת גילי ״שמע ישראל״ איך שהגענו. גם אני הייתי אומרת בלב ׳שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד׳, ומרגישה את החיים דופקים לי בבית החזה כמו אורח בדלת. כשגילי עברה לגור עם אלי החתיך עם האופנוע, היא נעלמה לי מהחיים וחזרתי להיות סתם אסתי. הורדתי את הציפורניים וסבתא אמרה
׳מה קרה אסתר, שחזרת לאכול לעצמך את הידיים? על איזה גבר את חושבת עכשיו?׳
לא זוכרת איזה גבר זה היה, אבל בוודאי שהיה אחד כזה, שחיכיתי שישלח לי הודעה.
מטושטשת מהסיגריה הירוקה, הלכתי לישון בחדר שענת סידרה לי, בבית שלה במושב בתוך כל העצים, וכעסתי על יהודה. אמרתי לכרית שאני לא צריכה גבר שייקח אותי לראות ירוק, הנה הירוק פה מסביבי וגם בתוכי, הכל ירוק.
בלילה חלמתי את סבתא, רוקדת בעננים ועושה את תנועות ההתעמלות שלה בשמיים, על דשא מלאכותי.
